מצודת דוד על ירמיהו י״א

1 שמעו. אתה ושאר הנביאים שמעו ר״ל תנו לב להבין את דברי הברית הזאת כלומר הברית הידוע המוזכר בתורה והם הברכות והקללות שבערבות מואב אשר כרת עליהם ברית כמ״ש שם אלה דברי הברית וכו׳ דברים כ״ח:ס״ט:

2 ודברתם. אתם הנביאים תדברו דברי הברית אל אנשי יהודה ואל יושבי ירושלים:

3 אשר לא ישמע. אשר לא ירצה לשמוע:

4 מכור הברזל. ר״ל נצרפתם שם בצרוף הצרות כמו שצורפין זהב בכור ברזל:

5 לאמר שמעו וכו׳. ר״ל אשר תכלית הברית ההוא כולו לאמר שמעו בקולי ועשיתם את המצות ככל אשר וכו׳:

6 והייתם לי לעם. ולא אחליפכם באומה אחרת:

7 למען הקים. ר״ל וזהו לתועלתם למען הקים וכו׳:

8 זבת. מתוך רבוי חלב ודבש זב ויורד בארץ:

9 כיום הזה. שהנכם כיום בארץ זבת חלב ודבש:

10 ואען. אמר ירמיה עניתי ואמרתי אתה ה׳ כן יאומן הדבר שיהיה ארור האיש אשר לא ישמע וכו׳:

11 את כל הדברים. אשר אני אומר אליך:

12 ועשיתם אותם. עשו המצות אשר בעבורם כרתי הברית:

13 כי העד העדתי. מאז התרתי על זה באבותיכם ביום העלותים ממצרים ומשם והלאה עד היום הזה:

14 השכם והעד. אני משכים ומתרה על ידי הנביאים לאמר שמעו בקולי:

15 ולא שמעו. והם אינם שומעים:

16 וילכו איש. כ״א הולך במה שלבם הרע מראה אותם ומתאוה לה:

17 ואביא. ולכן אביא עליהם את כל דברי הברית הזאת והם הקללות הנזכרות בברית:

18 אשר צויתי לעשות. יען אשר צויתי אותם לעשות מצותי והם לא עשו:

19 נמצא קשר. נמצא אגודת מרד באנשי יהודה כו׳:

20 שבו. חזרו על עונות אבותם וכו׳ כי אחזו בדרך הזה:

21 והמה. ועוד הוסיפו המה ללכת אחרי אלהים אחרים:

22 הפרו. א״כ כולם יחד הפרו את הברית כמות בית ישראל כן בית יהודה:

23 אשר לא יוכלו. בכח הזרוע:

24 וזעקו אלי. להושיע למו:

25 ערי יהודה. אנשי ערי יהודה:

26 והושע. אבל לא יוכלו להושיע להם בעת בוא עליהם הרעה:

27 מספר. כחשבון מספר הערים כן מספר אליליהם:

28 ומספר. כמספר שוקי ירושלים כמספר הזה עשיתם מזבחות לבושת היא עכו״ם אשר היא לבושת לעובדיה על כי צועקים אליה ואינם נענים:

29 ואתה. לירמיה אמר שאל יתפלל בעדם:

30 כי איננו וכו׳. ר״ל אף אם הם עצמם היו קוראים ומתפללים אלי בעבור הרעה הבאה להסירם מעליהם ומבלי תשובה וחרטה על העונות אינני שומע להם וכש״כ שהם אינם מתפללים לפני ואיך א״כ אשמע לך מה שאתה מתפלל עליהם:

31 מה לידידי בביתי. ישראל שהיו מקדם עם סגולתי מה להם לבוא בבה״מ לעשות שמה המזמות הרבים מאד:

32 ובשר קדש. ר״ל הקרבנות שאתה מקריב שמה יעברו ממך כי אינני חפץ בהם:

33 כי רעתכי. בעת תעשי הרעות אז תשמחי ולא תדאג עליהם ומה לי א״כ בהקרבנות ולמה תבואו בבה״מ:

34 זית רענן. אל מול המקדש אמר הנה מאז קרא ה׳ שמך זית רענן שהוא אילן מפואר:

35 יפה. בך נמצא היופי של פרי בעל תואר מהודר:

36 לקול המולה. אבל עתה לעת בוא קול המייה גדולה של חיל הכשדים הבאים למלחמה אז המקום ב״ה בעצמו זית שעלהו רענן ולח בקיץ ובחורף,

37 יפה תאר,

38 פרי תאר, והנמשל של זית רענן שהעלים השומרים את הפרי שהוא העושר וההצלחה רענן תמיד ומלא ברבת ה׳, ויפה תואר משל אל גבורת העם ורבוים וחזקם, ופרי תואר משל אל מעשיהם הטובים ותורתם שהוא הפרי הנרצה

39 לקול המולה גדולה, אח״כ נשמע קול רעש גדול שגזרו עליך גזר דין בגזרת עירין פתגמא ועי״כ

40 הצית אש

41 בעליה, שעלי הזית שהם שמנים הציתו בהן אש, והוא משל ששללו עשרם ואוצרותיהם,

42 ורעו ושברו

43 דליותיו שהם ענפי הזית יהיה המצית והמבעיר אש עליה וישברו ענפיו ולפי שהמשילו לזית אמר בלשון הנופל באילן:

44 הנוטע אותך. הבונה הבית והשכין בה שכינתו הוא גזר הרעה ולא באה בכח הזרוע של הכשדים ועל כי המשילו לזית אמר לשון נטיעה הנופל באילן:

45 רעת. היא הבעל:

46 עשו להם. עשו לעצמם למען הכעיסני לקטר לבעל:

47 וה׳ הודיעני. ה׳ הודיע לי הרעה הבאה ולכן ידעתיה:

48 אז. כשהודיע לי הרעה אז גלה לי מעשיהם אשר לא טובים ובגמול תבוא הרעה:

49 ואני. ר״ל לא מדעתי אני הולך לנבאות עליהם הרעה כי יד ה׳ היתה חזקה עלי ללכת אליהם ולנבאות ואני ככבש ואלוף אשר כל אחד מהם יובא לטבוח שלא מרצונו כי אין חפצי לנבאות עליהם רעה:

50 ולא ידעתי. ולא אדע מה פשעי בזה אשר המה חשבו עלי מחשבות רעות ואומרים נשחית מאכלו בעץ הממית ר״ל נשים סם המות במאכלו ובזה נכרית אותו מארץ חיים כי ימות ואין לו ולא יזכר עוד שמו:

51 וה׳ צבאות. אבל אתה ה׳ צבאות הלא אתה שופט צדק ובוחן לדעת מחשבות כליות ולב ותדע שאין שמחה בלבי בהנבאות להם הרעה:

52 אראה. לכן אראה הנקמה שתקח מידם:

53 כי אליך. לבד אליך אני מגלה את הריב שיש לי עמהם אבל הוכחתים על זה להודיעם שאני יודע מחשבתם:

54 המבקשים. אשר הם מבקשים לקחת את נפשך:

55 לאמר. אשר אומרים לך לא תנבא בשם ה׳ ואז לא תמות בידינו:

56 פוקד. אזכור עליהם עוונם להשיב גמול:

57 הבחורים. ההולכים במלחמה:

58 בניהם. הקטנים:

59 שנת פקודתם. השנה אשר אזכור עליהם עוונם להשיב גמול: